המכתבים שבאלבום

עברו שעתיים ועודני יושבת מול אותו הארגז ומחזיקה בידי את אלבום התמונות שלנו. מפתיע, אך את כל החדר ארזתי מהר יותר, זורקת חפצים שלא עשיתי בהם שימוש בלי מחשבה שנייה. האלבום הזה, לעומת זאת, מסרב להיכנס לערמת הפח אליה הוא מיועד.

אני הופכת את הדפים בפעם המאה, מתבוננת על התמונות שלנו יחד, ולא מצליחה לנשום. רשרוש כיסי הניילון השקופים מהדהד בחדר כשאצבעותיי מחליקות עליהן. המעטפת הצליחה לשמור את התמונות במצבן המקורי, למרות שעברו מאז חמש עשרה שנים. חבל שעל הקשר שלנו לא הייתה מעטפת ניילון כזו, או שאולי דווקא מזל. האצבעות מלטפות את הדמות שלך, מלטפות את הזיכרון שלך בתוך לבי. מלטפות את הכאב שהותרת שם, שאינו מצליח להגליד למרות הזמן. דמעה בורחת החוצה, ונופלת מעל הפנים שלי בתמונה. כמה דמעות שפכתי כאשר פגעת בי שוב ושוב עם מילותיך. כמה דמעות זלגו מעיניי כשבחרתי לעזוב, וחששתי שלא אמצא לעולם מישהו כמוך.

את מצאת, אני מזכירה לעצמי, מישהו הרבה יותר טוב, שאוהב אותך אהבה אמתית, לא אהבה מכאיבה. אז למה זה כל כך קשה? לזרוק את העבר לפח? להשתחרר סופית מהזיכרונות? מהאהבה הראשונה?

אני הופכת דף נוסף והלב מצטמק כמו פרי שהתייבש במשך כל השנים מאז. טקס הסיום שלי. אתה לובש מכנסיים אלגנטיות וחולצה לבנה, מחייך את חיוך הגומות שלך ומחזיק לי את היד. ביקשת שחרור מהצבא כדי להגיע לראות את מופע הסיום שלי. "זה חשוב לי," אמרת אז. אני האמנתי, בטוחה שזה סימן נוסף לאהבה שלא הצלחת לבטא במילים. האם זו הייתה הסיבה האמתית? או שתכננת מראש שזה יהיה הלילה בו תשכב עם בתולה ותוסיף עוד סימן לחגורה שלך?

אני הופכת במהירות דף נוסף, מנסה לגרש את הזיכרונות. הכל השתנה מאותו לילה. הייתי שלך ומאז השתמשת בי בכל דרך שיכולת. "כולם עושים את זה, פשוט אין לך ניסיון." היית אומר לי. אני אהבתי אותך יותר מאשר את עצמי. הייתי מוכנה לעשות הכול כדי לרצות אותך, נותנת את גופי בתמורה לכך שתוסיף סימן נוסף לחגורה.

למה אני עושה את זה לעצמי? למה אני ממשיכה לדפדף בזיכרונות האפלים הללו? הם התחבאו כל כך טוב מתחת לערמת ספרים במדף הכי עליון בארון, והם ייעלמו לחלוטין אם אניח אותם בערמה הנכונה. אך ליד חיים משל עצמה והיא הופכת דף נוסף.

תמונה של הטיול לאילת, אני מחייכת למצלמה אך העיניים נפולות. כל הטיול העלבת אותי, את המראה שלי, את ההתנהגות שלי, את מי שאני. איך יכול להיות שאני עדיין שומרת לך מקומי בלבי? אתה לא ראוי למקום שאתה תופס.

אני הופכת עמוד נוסף, הופעת הריקודים שלי. אתה לא מופיע בתמונה. אך הנוכחות שלך קיימת בעיניים האדומות. שנה התאמנתי להופעה הזו, ובמשפט אחד הצלחת להרוס לי אותה. זה הרגע שבו החלטתי לשים לזה סוף.

"נטלי, את מסיימת שם? המובילים מגיעים עוד שעתיים!" הצעקות של נדב מזכירות לי שאני לא לבד. אני נשואה לאהבת חיי. בזבזתי זמן רב מדי לכאוב על האדם הלא נכון.

אני זורקת את האלבום לערמת הפח. הגיע הזמן להשתחרר.

"סיימת לארוז את החדר הזה? המובילים יהיו כאן עוד מספר דקות." נדב נכנס לחדר ועוזר לי לסגור את הארגז האחרון. מבטו נעצר כאשר עיניו נוחתות על שקית הזבל, ועל האלבום שמציץ מתוכו.

"זרקת אותו?" הוא שואל בתמיהה. אני תוהה אם הוא התכוון לאלבום או למי שמצולם בו.

"כן," אני מושכת בכתפיי, מנסה להראות שלא אכפת לי מהזיכרונות, למרות שידיי רועדות מהרצון להוציא את האלבום מהערמה. "יש לנו מספיק מהם בדיגיטל, כמה תמונות ילדות אדם צריך?"

נדב מתיישב מאחורי ומחבק אותי בידי הפלדה שלו. הידיים שתמיד הקנו לי תחושת הגנה. "אל תדאגי, בבית החדש נצלם הרבה זיכרונות חדשים, שלושתנו." הוא מלטף את הבטן הגדולה שלי ומנשק לכתפי. יש עצבות במחווה שלו. האם הוא זוכר מי מופיע באלבומים הללו? מבין את הסיבה לאף האדום שלי ולעיניים הנפוחות? האם הוא מרגיש מאוים? אני מהדקת את ידיו חזק יותר לגופי, מנסה לומר לו ללא מילים שהוא כל מה שאני צריכה.

"אני אוהבת אותך," אני  נלחמת בדמעות שמאיימות שוב לפרוץ, הפעם מסיבה אחרת.

"כל היום וגם בחלום," הוא עונה את התשובה הקבועה שלנו ונותן לדמעות לנצח. הורמוני ההיריון הארורים הללו, כמה אני יכולה לבכות?

"די, רגשנית שלי. אני מבטיח שבערב, כשנלך לישון בבית החדש תרגישי שוב מאושרת," נדב מנגב את הדמעות בכף ידו, ומושיט יד כדי לעזור לי לקום.

"אני מאושרת גם עכשיו. זה רק ההיריון הזה."

הוא שותק, סוגר את שקית הזבל והולך לזרוק אותה החוצה לפני שאשנה את דעתי.

הפעמון בדלת מנתק אותי מהמחשבות, ואני ניגשת לפתוח. הוא עומד שם, כאילו יצא מהתמונות שזרקתי לפני רגע. קמטים קטנים נוספו בזויות עיניו, כרס קטנה בולטת בבטן שהייתה פעם שרירית, והבגדים המעוצבים הוחלפו בטישרט מאובק, וג'ינס שידע ימים טובים יותר.

"אנה?" הוא מופתע.

לפחות הוא מזהה אותי. אני לא מצליחה לענות.

"טעיתי בכתובת?" הוא מציץ שוב בדלת ואז בעיניי הפעורות.

למה אני קופאת? למה נחשים זוחלים במורד גופי? ולמה ברכיי רועדות?

 "שלום." קולו של נדב מציל אותי. עשר שנות הכרות הספיקו לי כדי להבין כל הבעת פניו של בעלי, גם אם לאדם אחר היא נראית אטומה לחלוטין. העיניים שנפתחות מספר מילימטרים ואז מצטמצמות שוב, כמעט ללא תנועה מסגירות אותו. הוא מבין שהבחור שלחץ על ההדק ושיחרר את הכדור שניפץ את לבי, מסתכל לו בעיניים. הוא יודע שהסיבה לכך שהוא עבד במשך שנים כדי להדביק כל רסיס בחזרה, נמצאת מולו. אגרופו מתכווץ ביחד עם שריר הלסת שלו, אך אני נותרת אילמת.

"אני אלעד, המוביל שלכם." אלעד מושיט את ידו, והיא נותרת גלמודה באוויר.

"המוביל? אחד? אני מאוד מקווה שהבאת תגבורת. לא נראה לי שתצליח להרים מחצית מהרהיטים שלנו, בטח לא את המקרר." נדב מחווה עם ידו על גופו של אלעד, שנראה באופן ניכר רופס משלו.

"יש עוד שלושה מובילים בדרך. הם יהיו כאן בדקות הקרובות."

"אני מקווה שהם מעט יותר חזקים ממך." נדב לא מסתיר את חוסר שביעות רצונו. הוא מפתיע אותי, לא מתאים לו להעליב אדם אחר. הוא עושה את זה בשבילו או בשבילי? האופציה השנייה הגיונית יותר, מטר תשעים של בטחון עצמי, לא היה צריך להנמיך מישהו אחר כדי להגביה את עצמו.

שלושה גברים חסונים יוצאים מהמעלית ומתקרבים אלינו. הם מציגים את עצמם, ונדב לוחץ ידו של כל אחד מהם, זורק בדיחות לאוויר והופך לאחד מהחברה. זה נדב שלי, תמיד מצליח להקסים כל בעל מקצוע. הקצב מביא לו את הבשר הטרי ביותר מאחורי הדלפק. הדוור מוציא לו את החבילה שלו מבלי שהמתין בתור, ואפילו רופאת הנשים שלי צוחקת לבדיחותיו בזמן שמצמידה את האולטרסאונד לבטני.

הם נכנסים לבית, ונדב מחלק הוראות כמו היה המנהל שלהם מאז ומתמיד. "תעשו לי טובה חברה, תיזהרו על הרהיטים," זורק לאוויר ואז מסתובב לאלעד, "חלקם עולים יותר מהשכר החודשי שלך."

אלעד מתכווץ, כאילו כל מילה שנדב זורק לעברו מכופפת את גבו, ומקטינה את מידותיו. בעיקר לעומת האלעד שכיכב בזיכרוני, בעוד אני הייתי כפופה ומצומקת.

המולה גועשת סביבי, רעש מברגה, קולות המובילים, והתנועה שלהם ממקום למקום. אני מרגישה מיותרת ויוצאת למרפסת לשאוף אוויר צח.

"את נראית טוב." קולו של אלעד מקפיץ אותי. אני מסתובבת כדי לבחון אם הוא רציני. אני יכולה לספור על כף יד אחת את מספר הפעמים שהוא אמר לי את זה כשהיינו יחד. בחודש שמיני אני נראית כמו דחליל שמילאו לו את הבטן ביותר מדי קש, וכל משב רוח יפיל אותו לרצפה.

"אני בהריון." אני לא צריכה את המחמאות שלו. יש לי מי שיקשט אותי במחמאות אמת מדי יום. "מה אתך? אתה נשוי? יש ילדים?"

"גרוש פלוס שלושה." הוא ממלמל. שתיקה מביכה עוברת ביננו. אני מתפלת שנדב יופיע שוב ויציל אותי מהדממה, יאמר את המשפט שובר הקרח. ביני ובין אלעד מעולם לא היו משפטים כאלו. תשוקה, כאב והרבה שתיקות היו בשפע.

"תמיד תהיתי איך חיי היו נראים אם לא הייתי נותן לך ללכת," הוא אומר פתאום.

צחוק נפלט מפי. שבועות נצמדתי לטלפון שלי בתקווה שהוא יתקשר, שהוא ילחם עלי, שהוא ישתנה בשבילי. אבל הקו נותר דומם.

"לא היית הופך לסבל," אני מתריסה. נדב תמיד אמר לי שהוא הגיע למעמד שלו בזכותי, כי דחפתי אותו קדימה. כי האמנתי שהוא יוכל לעוף, והייתי לו לקרקע תומכת על מנת לנחות ברכות. כשהכרנו הוא היה הנדסאי זוטר, היום יש לו תואר שני והוא מנכ"ל חברה. משכנו אחד את השני למעלה.

"את חושבת?" הוא מגחך, ומסתכל עליי במבט המתנשא שלו. המבט שתמיד הצליח לפתוח את הפקק, עד שכל טיפת בטחון עצמי שלי הייתה יורדת לביוב.

"אתה צודק, אתה היית נשאר מי שאתה וגורר אותי למטה. מזל שהיה לי את האומץ להיפרד ממך. תסלח לי, יש לי עבודה לעשות, ונראה שגם לך. הרי לא הגעת לכאן כדי לדבר אתי." אני אומרת בקרירות, בדיוק כמו שהמקום שלו הפך בלבי.

חשבתי שלזרוק את התמונות שלו יוציאו אותו משם לעד. אך אין כמראה עיניים, והמראה שהוא הציב בפניי היום, רק הזכירה לי איזה שינוי עברתי בשנים האחרונות.

בזמן שהוא נותר במקום.