ארכיון לפי מחברים:סבטלנה מאן

"עד שגיליתי שהייתי רק איזה פרויקט חסד מעוות. עכשיו, כל מחמאה שאי פעם תגיד לי, כל מילה טובה, כל עידוד, אני תמיד אתהה מה המניע שלך כשאתה אומר אותן."

שיערה ארוכה מוטלת במרכז הסלון שלי, כאילו מישהו הציב אותה שם כראייה שאני אמור למצוא בסוף יום עבודה.  אני מביט סביבי. הבית שומם כמו בכל יום בשנה האחרונה. שקט כל כך שאני שומע את פעימות לבי המקפץ. אני מניח יד על החזה. היא לא חזרה. זה רק הדימיון שלי ששוב משחק בי.  השיערה השחורה בולטתהמשך לקרוא "אהבה על חוד השערה"

"אז מה את עושה כאן?" הוא שאל כאילו היינו בעיצומה של שיחה. צמצמתי את עיניי בניסיון להבין מאיפה הוא מכיר אותי. הוא נראה כמו רוב המטיילים שהספקתי לפגוש בשלושת הימים מאז הגעתי להודו, שיער ארוך שמעיד על פז"מ הטיול, מבט שקוע במחשבות, וסיגריה מגולגלת בין האצבעות. אבל עיניים ירוקות כמו שלו לא הייתי שוכחת, גםהמשך לקרוא "האושר"

"גיל לא הצליח לשבור אותי, הוא לא הרג שום דבר בתוכי. אתה עשית את זה."

נועם לא מגיב. הוא לא מרים את היד. לא מדבר. הוא אפילו לא מפנה את הראש כדי לראות מי עומד לידו. העיניים שלו נעוצות בשלי כאילו הוא מבקש ממני משהו. מתחנן למשהו…

"באמת רצית שאשאר לישון? אין לך חברה או משהו?" אני רומזת לתמונה עם הבחורה שהוא לא רצה לדבר עליה.

"יש איזו אחת. היא פשוט מסרבת להכיר בזה." הוא שוב נשמע משועשע.

"אז תנשק אותה מול כולם!"

הוא מנשק אותי בכוח, כאילו מנסה להוכיח את עצמו. אני לא חברה שלו.

אני חייבת להחזיר לעצמי את השליטה לפני שאפול למלכודת ואתחיל להאמין. "תקרא לזה איך שאתה רוצה," אני מניחה את היד שלי על שלו, "העיקר שהלשון שלך תיכנס לתוך הפה שלי, הידיים שלך יהיו עליי והזין שלך יחדור לתוכי." אני יודעת לעשות את זה, הגיע הזמן להראות לו מי אני באמת.

הוא בולע רוק באיטיות, עיניו עוברות על כל תווי פני, על צווארי וממשיכות לרדת לירכיי החשופות. כשהן חוזרות להביט עליי הן מלאות אכזבה. "הייתי רוצה שגם את תקראי לזה ככה. אולי זה יקרה אחרי שתביני את ההבדל בין השניים."